<h1>התרומה סימן רנ"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בית שמאי אומרים מגביהין מעל השולחן עצמו' וקליפי' וב"ה אומרים מסלק הטבלא ומנער' אבל העצמות וקליפות לחודייהו אסור ליקח ולזרוק. ורב נחמן אמר אנו אין לנו אלא בית הלל כר"ש ובית שמאי כר"י. דאיפכא תנן לה דבית הלל מתירין להגביה עצמות וקליפין ודוקא שראויין למאכל בהמה כדתנן התם מעבירין שיער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה וקאמר מני ר"ש. ועצמות לכל הפחות כשהן לחין ראוין הן לבהמה כדאמרינן פרק מפנין (קכ"ח ע"ב) מטלטלין עצמות מפני שהוא מאכל לכלבים, אבל מילי שאינן ראויין אף למאכל בהמה אסור להגביהן אלא ינער לו את השולחן או את המפ' כמו מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. וכן באבן על החבית. וההיא נמי מיירי בשכח אבל במניח אסור לנער. ופי' של מניח, היינו שמניח שם המעות או דבר האסור כדי לשהות שם כל השב' כולה (עיין טור סי' ש"ט וט"ז ס"ק א' וט"ז ס"ק וסי' שי"א) אבל נתנן במזיד בע"ש כדי לנוטלן למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר נוטל לו הכסוי והן נופלות. והא דתנן מנער הכר מן החבית, וכן החבית מטה על צדה והאבן נופלת אמר רבא בר בר חנא אמר רבי יוחנן לא שאנו אלא לצורך גופה שצריך לכר לישב עליו ולחביות למשוך יין דרך המגופה אבל לצורך מקומן מטלטל הכר עם המעות ויניח הכל למקום אחד שאם היה מנער שם לא היה יכול לישב באותו מקום אבל אם לא היה צריך לישב באותו מקום הוי אסור לטלטל הכר עם המעות אלא ינער והם נופלות. והא דתנן נוטל אדם בנו והאבן בידו. אמרי דבי רבי ינאי בתנוק שיש לו געגועין על אביו, ואפ"ה א"ר יוחנן אם דינר בידו אסור דילמא נפלה ליה לתנוק ואתי אבוה לאתויי, הילכך בסתם תנוק אם יש בידו אבן או שום דבר איסור אסור לטלטל התינוק, דהא ביש לו געגועין דוקא שרי.
